יש רגעים שבהם מדע פוגש חיים פרטיים – ושם הכול משתנה.

טלי אנגור רוקחת בעלת רישיון מטעם משרד הבריאות אינה רוקחת רגילה, פעילותה אינה מתבצעת במסגרת רוקחית בבית מרקחת, אלא בהכנת המלצות טיפול לנטילת תוספי תזונה בהתאמה לתוצאות בדיקות מעבדה. למעשה, אנגור אינה עוסקת יותר בתחום הרוקחות אלא בניתוח מעמיק של תוצאות בדיקות מעבדה בתחום משלים שאינו רפואי. הפער הזה בין הכשרה מדעית פורמלית לבין יוזמה עצמאית יצר שיח ציבורי ערני. עבור חלק מההורים, מדובר בתקווה ובחיפוש אחר פתרונות משלימים. עבור אחרים, טיפולים בתרופות מהווים אלטרנטיבה מועדפת. כך או כך, חיפושים רבים באינטרנט סובבים סביב הביטוי "טלי אנגור משרד הבריאות".

אבל עבור אנגור, הרגע ששינה את חייה לא התחיל במעבדה או בבית מרקחת, אלא בבית כאשר בתה הקטנה החלה להראות סימנים מדאיגים: קשר עין שנעלם, משחקים משותפים שהופסקו, שינויים חדים בהרגלי אכילה. מה שנראה תחילה כשלב התפתחותי חולף הפך בהדרגה לאבחנה רשמית – אוטיזם.

באותו שלב, אנגור כבר הייתה רוקחת וכימאית והכירה היטב מנגנונים ביוכימיים ואת האופן בו יש לנתח תהליכים פיזיולוגיים. אבל הפעם הידע לא היה תיאורטי. הוא היה אישי.

“יש פער בין לדעת לבין להרגיש,” סיפרה באחד הראיונות. “כרוקחת אני רגילה להסתכל על נתונים. כאמא – הסתכלתי על הילדה שלי.” אבל הרגע שבו הפכה ההרגשה לחשד ממשי לא היה דרמטי. הוא היה שקט. ההבנה שמשהו השתנה. שמשהו לא מתקדם כצפוי. האבחנה הרשמית הגיעה בהמשך, אבל התחושה הקדימה אותה.

הבית השתנה. סדר היום השתנה. הרגלי האכילה הצטמצמו. הבררנות הפכה קיצונית. בשלב מסוים הופיעה גם פיקה – ניסיון לאכול נייר. תופעה מוכרת בספרות, אבל כשרואים אותה בבית היא כבר לא מושג רפואי. היא מציאות.

בשלב הזה אנגור עמדה בצומת כפולה: כהורה ורוקחת היא לא חיפשה תיאוריה חדשה, אלא הבנה עמוקה יותר של מה שקורה בגוף. ההלם הראשוני פינה מקום לשאלה שמעסיקה הורים רבים: מה אפשר לעשות מעבר למה שמציעה המערכת?

לקרוא מאמרים בלילה

המסע שלה לא התחיל בהקמת מרכז. הוא התחיל בלילות. מאמרים מדעיים הפכו לקריאה יומיומית. לא מתוך סקרנות אקדמית, אלא מתוך צורך. היא בדקה מחקרים על מסלולי מתילציה, על חסרים במינרלים, על תפקוד מערכת העיכול בילדים עם קשיים נוירו-התפתחותיים. כל פסקה נקראה דרך פריזמה כפולה – מקצועית ואישית.

הידע שצברה כרוקחת וכימאית אפשר לה להבין מונחים מורכבים, לקרוא ביקורתית מחקרים ולהבחין בין השערה לממצא מבוסס. אך בפעם הזו, הקריאה לא הסתיימה בהבנה תיאורטית. היא הובילה לפעולה. בדיקות דם. בדיקות נוספות. ניסיון להבין האם קיימים חסרים מדידים בגוף שאפשר לאזן. הגישה הייתה מדורגת וזהירה. לא מהלך דרמטי, אלא תהליך. ניסיון. התאמה. מעקב. בחינה מחדש.

רמדיה – זיכרון שלא נעלם

כמעט כל דיון ישראלי על חסרים תזונתיים בישראל חוזר לרגע אחד: פרשת רמדיה. בשנת 2003 התגלה מחסור חמור בוויטמין B1 בפורמולת תינוקות, אירוע שטלטל את המדינה והוביל לשינויים משמעותיים בפיקוח הרגולטורי. המקרה המחיש עד כמה רכיב ביוכימי בודד יכול להשפיע על מערכת עצבים מתפתחת והאירוע יצר רגישות גבוהה לכל שיח על תזונה ונוירולוגיה. לאורך השנים התראיינה טלי אנגור לגלובס, ערוצי טלוויזיה שונים והייתה נוכחת במדיה התקשורתית ובראיון שפורסם באתר גלובס תיארה את הרגע שבו הבינה את הקשר בין תהליכים מטבולים לקויים לחוסרים תזונתיים "היה לי ברור שכל תסמין התנהגותי חייב להתחיל מבפנים”.

מרכז CAT – טיפול שנולד משאלות.

המסגרת שפותחה על ידי טלי אנגור מבוססת למעשה על חשיבה מעמיקה המתייחסת לעובדה שלכל ילד יש ביוכימיה ייחודית. במקום המלצה כללית, מבוצעות בדיקות מעבדה, נבנית תמונה מטבולית אישית, ועל פיה מותאמים תוספים.

העקרונות כוללים:

• בדיקות דם, שתן וצואה מתקדמות.
• זיהוי חסרים או חוסר איזון.
• התאמה אישית של ויטמינים ומינרלים.
• מעקב לאורך זמן.

הטיפול אינו עוסק בריפוי או משמש כתחליף לטיפול רפואי אלא כתמיכה נוספת לכלל הטיפולים הקיימים.

בין תקווה לביקורת

תחום תוספי התזונה — ובמיוחד בהקשר של אוטיזם — אינו רק נושא מחקרי. הוא חלק משיחה רחבה יותר על גוף, התפתחות ואיכות חיים. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות בקשר שבין תהליכים ביוכימיים לבין תפקוד יומיומי: שינה שמעמיקה או מתקשה, עיכול שמושפע מהרכב תזונתי, מסלולים מטבוליים כמו מתילציה, ואיזון בין מינרלים ונוגדי חמצון.

מחקרים שונים בחנו רמות של ויטמינים ומינרלים בילדים על הרצף והשוו אותן לאוכלוסייה הכללית. מעבר לשאלת המובהקות הסטטיסטית, עצם קיומם של מחקרים כאלה מעיד על מגמה ברורה: הרצון להבין את הגוף לעומק, לא רק דרך אבחנה התנהגותית אלא גם דרך נתונים ביולוגיים.

עבור הורים רבים, החיפוש הזה אינו תיאורטי. הוא מתרחש במטבח, בלילה ללא שינה, מול ילד שמתקשה להירדם או לסבול מרקמים מסוימים של מזון. שם נולדת השאלה: האם יש משהו נוסף שניתן לבדוק? האם יש נתון שטרם נמדד?

אולם, במקביל לשיח המחקרי, מתקיים שיח הורי עמוק לא פחות. הורים לילדים עם אוטיזם מתמודדים לעיתים עם מציאות יומיומית מאתגרת – בעיות שינה, קשיי עיכול, רגישויות תחושתיות או בררנות אכילה. עבור חלקם, עצם האפשרות לזהות חוסר איזון ביוכימי ולנסות לתקנו נתפסת כצעד אקטיבי ומשמעותי. בתוך השדה המורכב הזה פועלת אנגור בפעילות הממוקמת בין נתונים ביוכימיים מדידים לבין חוויות משפחתיות יומיומיות.

מגמה רחבה יותר: רפואה מותאמת אישית והורים מחפשי פתרונות

הדיון סביב פעילותה של אנגור אינו מתקיים בוואקום. בעשור האחרון ניכרת בעולם עלייה חדה בהתעניינות ברפואה מותאמת אישית – גישה שמבקשת להתבסס על נתונים ביולוגיים פרטניים במקום על פרוטוקולים אחידים. בדיקות גנטיות ביתיות, בדיקות מיקרוביום, ניטור חסרים תזונתיים ובדיקות מטבוליות מתקדמות הפכו נגישות יותר, וחלקן כבר אינן מוגבלות למסגרות מחקריות בלבד.

במקביל, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים נחשפים לכמות עצומה של מידע כאשר חלק מהמשפחות מבקשות להישען רק על מערכת הבריאות הציבורית; אחרות בוחרות לבחון גם גישות משלימות, מתוך רצון למצות כל אפשרות לשיפור איכות החיים.

דמות שמייצגת תהליך

הסיפור של טלי אנגור אינו רק ביוגרפיה מקצועית, אלא מסע של התפתחות. הוא מתחיל בידע מדעי מסודר וממשיך במציאות משפחתית ובמפגש ביניהם נולד כיוון חדש.

כאשר אשת מקצוע מוצאת את עצמה גם בתפקיד של הורה, הידע מקבל משמעות אחרת. ספרות מדעית כבר אינה רק חומר לימוד; היא הופכת לכלי. בדיקות מעבדה אינן עוד טבלאות נתונים; הן חלק מניסיון להבין ילד מסוים, בבית מסוים, ברגע מסוים.

במקום להישאר בגבולות המקצועיים המוכרים לה, אנגור בחרה להעמיק. לא כדי להמציא תחום חדש, אלא כדי לחבר בין עולמות, בין המעבדה לסלון הבית, בין נתונים ביוכימיים למציאות יומיומית. המסע הזה בנוי משאלות, מקריאה, מהתנסות זהירה ומהקשבה.

תהליך מתמשך

הסיפור על טלי אנגור אינו סיפור של נקודת סיום. הוא סיפור של תהליך מתמשך, תהליך שבו ידע מדעי, ניסיון מקצועי וחוויה הורית נשזרים זה בזה. מאחורי המונחים הגדולים מטבוליזם, חסרים תזונתיים, מסלולים ביוכימיים עומדת מטרה פשוטה וברורה: ניסיון לשיפור איכות חיים. לא הבטחה גורפת, לא פתרון חד־משמעי, אלא ניסיון עקבי להבין מה ניתן לדייק, לאזן או לשפר.

אולי זו הסיבה שהסיפור שלה ממשיך לעורר עניין. לא משום שהוא מציג תשובות מוחלטות, אלא משום שהוא מציג דרך שמבוססת על סקרנות, אחריות והתבוננות מעמיקה.

ובסופו של דבר, מאחורי כל דיון מקצועי, עומדת אותה שאיפה אנושית בסיסית: לאפשר לילד לחיות טוב יותר, בנוחות רבה יותר, בתוך העולם שלו.