שמחת יום הכיפורים

שמחת יום הכיפורים

שמחת יום הכיפורים

 

בכל פעם כשעומדים בפני משפט, אפילו משפט קטן של תעבורה, הלב מתמלא חרדה, לנוכח אימת הדין שישנה בחדר ואשר האדם הקטן העומד מול השופט מנסה להרשים את השופטים ולקבל דין שעולה בקנה אחד עם שאיפותיו.

בוודאי שזו סיבה להיכנס אל יום הכיפורים – יום המשפט הגדול – במצב של חרדה ופחד. אבל יום הכיפורים הוא גם יום שמחה, כמו כל חג. תשאלו בוודאי: לשמחה זו מה עושה?

ובכן, אחד הדברים שאנו פועלים עבורו כל העת, זה למצוא מכנה משותף, רחב ככל האפשר, בין כל רבדי הציבור. מציאת המכנה המשותף ויצירת הגשר המאחד מעניקה סיפוק אדיר. יום הכיפורים הוא היום אולי המאחד ביותר שיש בשנה: השיח הציבורי משתנה; העולם כולו כאילו עוצר מלכת. יום כיפור הוא יום של היטהרות מחיי השגרה. עצירה למשהו רוחני. בתורה נאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם". יום זה הוא יום קדוש מעין כמוהו, שנשמר באדיקות בציבוריות הישראלית הרחבה.

לפני מספר שנים התבקשתי להרצות על 'משמעות יום הכיפורים' – זו הייתה הכותרת, ללא עטיפות וללא מילים מכובסות – בפקולטה לחקלאות שע"י האוניברסיטה העברית ברחובות. הגעתי לאולם מלא בסטודנטים ולא ראיתי שם אף כיפה אחת על ראש מי מהנוכחים. התרגשתי מהמחזה. ישבו שם אולי מאות צעירים וצעירות, הרחוקים אולי מקיום תורה ומצוות ביומיום, אך בלבם פנימה, פועמת נפש יהודית הומיה.

איני יכול לשכוח לרגע את אותו יום הכיפורים, לפני יותר מעשרים שנה. היה זה בתחילת דרכי הציבורית והקהילתית. במהלך אותה שנה נפגשתי עם עשרות ואולי מאות אנשים מכל המגזרים, בנושאים שונים ומגוונים והתחלתי ללמוד על אופיים ודרכם של ציבורים שונים. בבוקרו של יום כיפור, יצאתי מביתי לתפילת שחרית, והרחוב נדם. אף מכונית לא חלפה על פניי. מה שכן חלף על פניי הם אנשים שהכרתי אותם מחיי היום יום ולאו דווקא כשומרי מצוות, צועדים בזה אחר זה לבתי הכנסת. באותם רגעים ירדו לי דמעות. התרגשתי מהמחזה כמו שלא התרגשתי מעודי.

*

בשלוש שנים האחרונות זכיתי להיות שותף בהקמת בית הכנסת המרכזי והיחיד – בינתיים – בשכונת הפארק. למרות שאני לא גר בשכונה אני מגיע בכל שבת לתפילה ונושא דברים בענייני הפרשה. ביום כיפור אני עושה את הדרך ברגל – מרחק של כ-25 דקות הליכה ואני מתחזק מתרגש ושמח בהליכה לשם ומשם , לא פחות מהתפילה עצמה.

כשאני חולף ברחובה של עיר, עיני זולגות דמעות של גיל: לראות את עם ישראל, צדיקים בני צדיקים, מחוברים ליהדות ולשורשים, לראות את כולם מנסים כמה שיותר להידבק בקדושה, גם אם לא תמיד מבינים את משמעות היום.

זה תפקידנו בימים אלו: למצוא את המאחד והמגשר, ולא חס וחלילה את ההיפך. זכינו ויש יום אחד בשנה שהינו יום מאחד. כולם, כאיש אחד בלב אחד, מתאחדים לקדושת היום. בטוחני שאווירת הקודש האופפת את רחובות עירנו ביום קדוש זה, משפיעה שפע של קדושה לכל השנה כולה.

 

*

מיד אחרי יום כיפור, נחזור לדברים העומדים על הפרק, אז אני מרשה לעצמי לנצל את הבמה ולבקש סליחה.

כל אדם עושה טעויות, בוודאי איש ציבור מסוגל ועלול לטעות, וכבר אמר מי שאמר: מי שלא עושה לא טועה. לא תמיד התשובות והתגובות עונות על הציפיות, לפעמים מצפים מנציג ציבור שיוריד את הירח ויעלה את האשראי העולמי, דברים שאיש לא מסוגל לעשות, וכועסים על כך שהדברים לא נעשו.

אז הכי פשוט והכי כנה: אני מבקש סליחה ממי שתלה בי יותר ממה שאני מסוגל לעשות וסליחה בעיקר ממי שביקש משהו ולא נעניתי מייד או בכלל.

כמובן שגם אני סולח ומוחל ומשתדל בדרך כלל עוד לפני בקשת הסליחה שלא להותיר טינה בלב, וכן, משתדל גם להבין את המצוקה ואת הרוגז של מי שעומד כנגדי. על כולם אני סולח ומוחל בלב שלם.

ובהזדמנות זו גם ברצוני להודות לציבור היקר, לחברים ולכל תושבי העיר, על התמיכה הענקית בכל ימות השנה, ובפרט עכשיו בחיבור המיוחד עם ידידי ניר בן חיים ויתר החברים ב'עיר של כולנו'. אין כמו אחדות למציאת המכנה המשותף.

תזכרו כי בסוף העיר של כולנו – יחד שבטי ישראל.

גמר חתימה טובה.

 

הרב בן ציון בנצי נורדמן

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

חליוה